למה בדידות אחרי רילוקיישן כל כך נפוצה?
מעבר למדינה חדשה מפרק בבת אחת רשת שלמה של קשרים שנבנתה במשך שנים: משפחה שאפשר לקפוץ אליה, חברים שמבינים בלי הסברים, שכנים, קולגות ואפילו המוכר במכולת. גם כשהמעבר היה רצוי ומתוכנן, היעדר הרשת הזו מורגש היטב, ולעיתים דווקא אחרי שההתרגשות של החודשים הראשונים מתפוגגת.
בדידות אינה סימן לכך שהמעבר היה טעות או שמשהו לא בסדר איתכם. היא אות לכך שהצורך האנושי בחיבור אינו מקבל כרגע מענה מספיק, והכרה בכך בלי שיפוט עצמי היא לרוב הצעד הראשון. אנשים רבים מתקשים לשתף את הקרובים בישראל, כדי לא להדאיג אותם או כי הם מרגישים שעליהם להראות שהכול מצליח, וכך הבדידות מתעמקת.
מה מיוחד בבדידות של בן או בת הזוג המלווים?
במשפחות רבות המעבר נעשה בעקבות עבודה או לימודים של אחד מבני הזוג. מי שעובר בשביל התפקיד מגיע למקום עם מסגרת, שגרה ואנשים לדבר איתם. בן או בת הזוג המלווים מגיעים לעיתים קרובות בלי אף אחד מאלה, ועליהם מוטלת לא פעם רוב העבודה של סידור הבית, הבירוקרטיה וההסתגלות של הילדים.
השילוב בין עומס לבין היעדר מסגרת יוצר בדידות מסוג מיוחד: הימים מלאים במשימות, אבל חסרים בהם מפגשים משמעותיים ותחושה של בחירה אישית. חשוב לתת לתחושה הזו מקום ולא לבטל אותה במשפטים כמו "אבל יש לך זמן עכשיו" או "אבל המקום כל כך יפה". גם מי שבחר במעבר בלב שלם יכול להתגעגע לחיים שהשאיר מאחור.
איך אובדן הזהות המקצועית משפיע על התחושה?
עבור אנשים רבים העבודה היא לא רק פרנסה, אלא גם מקור לזהות, להערכה ולקשרים. אחרי מעבר, יש מי שאינם יכולים לעבוד בתחום שלהם בגלל השפה, הכרה בהשכלה או אישורי עבודה, ויש מי שמתחילים מחדש בתפקיד זוטר יותר. השאלה "במה את עוסקת?" או "במה אתה עוסק?", שנשמעת תמימה, יכולה להפוך לרגע כואב.
בגישה האדלריאנית העבודה היא אחת ממשימות החיים המרכזיות, לצד קשרים חברתיים ואהבה וזוגיות. כשאחת מהן נפגעת, טבעי שהאיזון כולו מתערער. מה שעוזר הוא להרחיב את ההגדרה של תרומה: למידה, התנדבות, יצירה, פרויקט קטן או עזרה לאחרים יכולים להחזיר תחושת משמעות גם לפני שהקריירה חוזרת למסלולה.
איך מחסום השפה מעמיק את הבדידות?
כשלא שולטים בשפה המקומית, גם פעולות פשוטות כמו שיחה עם הגננת, תור לרופא או שיחת חולין עם שכנה דורשות מאמץ רב. אנשים שבישראל היו רהוטים, מצחיקים ובטוחים בעצמם מוצאים את עצמם שותקים, מחייכים במבוכה או נשענים על הילדים לתרגום. זה מתיש, ולעיתים גם פוגע בתחושת הערך העצמי.
כדאי לזכור שלימוד שפה הוא תהליך ארוך, ושאין צורך לחכות לשליטה מלאה כדי ליצור קשרים. שיחה בשפה לא מושלמת עם אדם סבלני היא כבר חיבור. בערים בינלאומיות רבות, וגם בברלין, אפשר לעיתים להתחיל באנגלית ולשלב בהדרגה את השפה המקומית. כל צעד קטן, כמו הזמנה במאפייה בגרמנית, הוא הצלחה שראויה להכרה.
מה הגישה האדלריאנית אומרת על בדידות ושייכות?
אדלר ראה באדם יצור חברתי מיסודו, ובתחושת השייכות צורך בסיסי ולא מותרות. אחד המושגים המרכזיים בגישה הוא Gemeinschaftsgefühl, תחושת הקהילה או העניין החברתי: היכולת להרגיש חלק מקהילה ולתרום לה. לפי הגישה, תחושת משמעות נבנית במידה רבה דרך מה שאנחנו נותנים לאחרים, ולא רק דרך מה שאנחנו מקבלים.
המשמעות המעשית מפתיעה לפעמים: אחת הדרכים להתמודד עם בדידות היא למצוא מקום שבו אפשר לתרום. כשמחפשים רק מי יכיר אותנו ויזמין אותנו, קל להרגיש דחויים. כשמחפשים איפה אפשר לעזור, ללמד, לבשל, לארגן או להקשיב, הקשרים נוצרים לרוב באופן טבעי יותר. עוד על עקרונות הגישה אפשר לקרוא במאמר מהי הדרכה אדלריאנית.
אילו צעדים מעשיים עוזרים להכות שורשים בעיר חדשה?
אין צעד אחד שפותר בדידות, אבל צעדים קטנים ועקביים מצטברים. כדאי לבחור אחד או שניים בכל פעם, ולא לנסות הכול בבת אחת:
- לבנות שגרה יומית עם עוגנים קבועים, כמו הליכה בבוקר, בית קפה אהוב או ספרייה, כדי שהעיר תקבל פנים מוכרות
- להצטרף למסגרת קבועה, כמו קורס שפה, חוג, קבוצת ספורט או מקהלה, שבה פוגשים את אותם אנשים שוב ושוב
- ליזום ולא לחכות: להציע קפה להורה מהקיטה או לשכנה, גם אם זה מרגיש מביך בהתחלה
- להתחבר לקהילה דוברת העברית: בברלין חיים ישראלים רבים, ויש מפגשים, קבוצות ופעילויות בעברית שאפשר למצוא דרך הרשתות החברתיות ודרך הורים אחרים
- לחפש הזדמנות לתרום, כמו התנדבות, עזרה למי שהגיעו אחריכם או שיתוף הידע המקצועי שלכם
- לשמור על קשר עם הקרובים בישראל, בלי שהקשר הזה יחליף לגמרי את ההשקעה במקום החדש
- לשמור על הגוף: שינה, תנועה ואור יום משפיעים על מצב הרוח, במיוחד בחורף הארוך
איך הבדידות משפיעה על הזוגיות ועל הבית?
כשאין לידכם משפחה וחברים, בן או בת הזוג הופכים לעיתים למקור כמעט יחיד של תמיכה, חברה ושיחה. זה עומס כבד על כל זוגיות. מי שבודד עלול לחכות כל היום לרגע שבו השני חוזר הביתה, ומי שחוזר מהעבודה עייף עלול להרגיש שאינו יכול לתת מספיק. כך נוצרים תסכול, האשמות ותחושה של "אתה לא מבין" או "את לא מבינה מה עובר עליי".
מה שעוזר הוא לדבר על הבדידות כעל אתגר משותף ולא כעל אשמה של מישהו. כדאי לבדוק יחד איך כל אחד מכם יכול לבנות קשרים משלו, ואיך לשמור על זמן זוגי שאינו רק ניהול משימות. עוד על כך אפשר לקרוא במאמר זוגיות שנשחקת אחרי מעבר לחו"ל. כשהמתח מצטבר, ליווי זוגי בברלין יכול לעזור לשני בני הזוג להקשיב זה לזה מחדש.
הבדידות של ההורים משפיעה גם על הילדים, שקולטים את מצב הרוח בבית ולומדים מההורים איך מכים שורשים במקום חדש. על כך אפשר לקרוא במאמר תחושת שייכות אצל ילדים שחיים בחו"ל.
מתי כדאי לחפש תמיכה?
בדידות בתקופת מעבר היא חלק טבעי מהדרך, ובמקרים רבים היא מתמתנת ככל שנבנים קשרים ושגרה. עם זאת, חשוב להבחין בין בדידות לבין מצוקה נפשית. מצב רוח ירוד שנמשך, תחושת חוסר תקווה או מחשבות על פגיעה עצמית מחייבים פנייה לאיש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש, ובמצב חירום יש לפנות מיד לשירותי החירום המקומיים (בגרמניה, 112).
ליווי יכול לעזור כשהקושי פחות חריף אבל מתמשך, למשל כאשר:
- התחושה נמשכת חודשים ארוכים ואינה מתמתנת, גם כשאתם מנסים צעדים שונים
- אתם נמנעים יותר ויותר ממפגשים, גם כשיש הזדמנות
- הבדידות יוצרת מתח קבוע בזוגיות או משפיעה על היחסים עם הילדים
- אתם שוקלים לחזור לישראל ומתקשים להבחין בין רצון אמיתי לבין בריחה מהקושי
- אתם מרגישים שאיבדתם את עצמכם ואת מה שנתן לכם משמעות
ליווי בתקופת רילוקיישן עם קארין בנזינגר
בליווי אפשר לעצור, להבין מה בדיוק חסר לכם בחיים החדשים, ולבנות בהדרגה דרכים להשתייך ולתרום. הליווי מתאים ליחידים שמתמודדים עם המעבר, וגם לזוגות ולמשפחות שהבדידות משפיעה על הבית כולו. אפשר לקרוא עוד על ליווי משפחות ברילוקיישן.
קארין בנזינגר היא מנחה אדלריאנית, בוגרת מכון אדלר בישראל, שחיה בברלין כשבע שנים ומכירה מקרוב את החיים במדינה חדשה. היא מלווה יחידים, זוגות, הורים ומשפחות בעברית ובאנגלית, במפגשים פנים אל פנים בברלין או אונליין בזום מכל מקום. מתחילים בשיחת היכרות קצרה בוואטסאפ, ללא התחייבות.
חשוב לזכור שהדרכה אינה תחליף לטיפול נפשי. אם אתם חווים מצוקה חריפה, מצב רוח ירוד מתמשך או מחשבות על פגיעה עצמית, פנו לאיש מקצוע מוסמך או לשירותי החירום.