תחושת שייכות אצל ילדים שחיים בחו"ל

מהי תחושת שייכות ולמה היא כל כך חשובה לילדים?

אלפרד אדלר ראה בשייכות את אחד הצרכים הבסיסיים של האדם. ילד שואל את עצמו, בלי מילים, שאלה שחוזרת כל הזמן: האם יש לי מקום כאן, והאם אני חשוב? כשהתשובה חיובית, הוא פנוי ללמוד, להתיידד ולנסות דברים חדשים. כשהתשובה לא ברורה, הוא מחפש אותה, לפעמים בדרכים שקשה להורים לזהות.

אצל ילדים שגדלים בחו"ל השאלה הזו מורכבת יותר. הם שייכים למשפחה ישראלית, לומדים במסגרת מקומית, ולעיתים מרגישים שבכל אחד מהעולמות חסר להם משהו. המאמר איך רילוקיישן משפיע על ילדים עוסק בתקופת ההסתגלות הראשונה. כאן נתמקד בשאלה הארוכה יותר: איך ילד בונה זהות ושייכות לאורך שנים, בין שתי תרבויות.

איפה הבית? איך ילדים חווים זהות בין שתי תרבויות?

ילדים רבים שגדלים בחו"ל נשאלים, ושואלים את עצמם, מאיפה הם. בביקור בישראל הם עשויים להרגיש "הילדים מחו"ל", ובמדינה החדשה "הילדים הישראלים". לפעמים הם מתבדחים על זה, ולפעמים זה מעורר בהם בלבול, עצב או תחושה שהם תמיד קצת בחוץ.

מה שעוזר הוא להרחיב את התשובה. הבית יכול להיות המשפחה, השפה, החברים והשכונה, כולם יחד. אפשר לשאול את הילד מה מרגיש לו כמו בית, בלי לתקן ובלי להחליט בשבילו. ילד שמרגיש שמותר לו לאהוב את שני המקומות, ולהתגעגע לאחד בזמן שהוא נמצא בשני, אינו נאלץ לבחור צד. זהות כפולה אינה חיסרון, אלא עושר שהוא יכול לגדול לתוכו.

איך נראה ילד שמחפש את מקומו?

דרייקורס תיאר איך ילד שאינו בטוח במקומו עשוי לחפש שייכות דרך מטרות שגויות: תשומת לב מוגזמת, כוח, נקמה או הצגת חוסר יכולת. ההתנהגויות האלה אינן "בעיה" שצריך לתקן, אלא מסר שכדאי להקשיב לו. אצל ילדים שחיים בחו"ל הן עשויות להיראות כך:

• דרישה מתמדת לתשומת לב, במיוחד כשההורים עסוקים בעבודה או בהתמודדויות של החיים החדשים
• התנגדות עיקשת לכל מה שקשור לשפה או לתרבות המקומית, או דווקא דחייה של העברית
• אמירות כמו "אני לא שייך לשום מקום" או "אף אחד לא מבין אותי פה"
• ויתור מראש על פעילויות חדשות: "אני לא טובה בזה, אין טעם לנסות"
• היצמדות לקבוצה אחת בלבד, ישראלית או מקומית, והימנעות כמעט מוחלטת מהאחרת

מה התפקיד של השפה, ושל העברית, בתחושת השייכות?

שפה היא אחת הדרכים החזקות ביותר להרגיש שייך. ילד שמדבר את השפה המקומית יכול להצטרף למשחק בהפסקה, להבין בדיחה ולהרגיש חלק מהכיתה. ילד שמדבר עברית בבית יכול לשוחח עם סבא וסבתא, להבין שיר ישן ולהרגיש קשור למשפחה ולמקורות שלו.

ילדים דו לשוניים עוברים לעיתים תקופות שבהן שפה אחת מתחזקת והאחרת נחלשת, וזה טבעי. מה שחשוב הוא שהעברית תישאר שפה של קרבה ולא של מבחנים. כשהורה מתקן כל מילה, או מגיב באכזבה כשהילד עונה בגרמנית או באנגלית, העברית עלולה להפוך לעוד זירה של מאבק כוח. כשהיא קשורה לסיפור לפני השינה, לשיחה עם סבתא או לבדיחה משפחתית, הילד רוצה לשמור עליה.

איך תרומה בבית ובקהילה בונה שייכות?

בגישה האדלריאנית שייכות אינה רק תחושה שמקבלים, אלא גם משהו שבונים דרך תרומה. אדלר תיאר את Gemeinschaftsgefühl, תחושת הקהילה: ההבנה שאני חלק ממשהו גדול ממני, ושיש לי מה לתת לו. ילד שמרגיש שהוא תורם, מרגיש גם שיש לו מקום. כמה דרכים לעודד תרומה:

• תפקיד קבוע בבית שמתאים לגיל, כמו עריכת השולחן, השקיית הצמחים או בחירת התפריט לארוחה אחת בשבוע
• לבקש מהילד ללמד את המשפחה משהו מהעולם המקומי: מילה חדשה, מנהג מבית הספר או מקום שגילה
• לשתף אותו בהכנות לחג או לאירוע משפחתי, כך שהמסורת תהיה גם שלו
• לעודד השתתפות בפעילות בשכונה, בחוג או בקבוצה, שבה הוא יכול לעזור ולא רק לקבל
• לשים לב לתרומה ולהודות עליה: "עזרת לנו מאוד היום", במקום "אתה ילד טוב"

איך שומרים על זהות ישראלית בלי לכפות אותה?

הורים רבים רוצים שהילדים ירגישו ישראלים, וחוששים שהזהות הזו תתפוגג עם השנים. החשש מובן, אבל כפייה נוטה להשיג את ההפך. ילד שמרגיש שהזהות הישראלית היא דרישה, עלול לדחות אותה דווקא כדי להרגיש שיש לו בחירה.

זהות נבנית מחוויות ולא מהוראות. חגים שחוגגים יחד, אוכל שמבשלים יחד, ביקורים בישראל, חברים דוברי עברית בעיר החדשה וסיפורים על המשפחה יוצרים קשר רגשי שהילד יכול לבחור בו. כדאי גם לכבד את מה שהילד מרגיש כלפי המקום החדש, בלי לראות בכך בגידה. ילד שמותר לו להיות גם וגם, ירגיש בדרך כלל חופשי יותר לחבק את שני הצדדים.

מה מיוחד בשייכות של מתבגרים בחו"ל?

בגיל ההתבגרות שאלת הזהות עולה ממילא, והחיים בחו"ל מוסיפים לה שכבה. מתבגרים מחפשים שייכות בעיקר בקבוצת השווים, והם רגישים במיוחד לתחושה של שונות. חלקם מתרחקים מהעברית ומהמשפחה כדי להשתלב, וחלקם נאחזים בחברים בישראל דרך הרשתות החברתיות ומתקשים להשקיע במקום החדש.

בשלב הזה ההורים משפיעים פחות דרך כללים ויותר דרך הקשר. שיחה פתוחה ולא שיפוטית על מה שהמתבגר מרגיש כלפי שני המקומות שווה יותר מהרצאה על חשיבות השורשים. כדאי לתת לו מקום בהחלטות שנוגעות לו, כמו אילו פעילויות לבחור או איך לשמור על קשר עם ישראל, כי כבוד הדדי הוא בסיס לשייכות גם בגיל הזה.

מה ילדים לומדים מהשייכות של ההורים?

ילדים לומדים איך להשתייך בעיקר מצפייה בהורים. כשההורים מתעניינים בסביבה החדשה, לומדים את השפה גם אם בקושי ויוצרים קשרים, הילדים רואים שאפשר להכות שורשים במקום חדש. כשההורים עצמם מרגישים בודדים או תלושים, הילדים קולטים גם את זה. על הצד הזה של החוויה אפשר לקרוא במאמר איך מתמודדים עם בדידות ברילוקיישן.

אין צורך להיות מושלמים. דווקא הורה שאומר "גם לי לפעמים קשה להרגיש פה בבית, ואנחנו לומדים את זה יחד" מלמד את הילד משהו חשוב: שייכות היא תהליך, ומותר לבקש עזרה בדרך. כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם:

• איך אתם מדברים על המדינה החדשה, בבית ומול הילדים
• האם יש לכם קשרים משמעותיים גם עם אנשים מקומיים וגם עם דוברי עברית
• איך אתם מדברים על ישראל: בגעגוע, בכעס, באידיאליזציה או באיזון
• האם יש מקום בבית לדבר על קושי, בלי שמישהו ימהר לתקן אותו

ליווי הורים ומשפחות בחו"ל עם קארין בנזינגר

כשהשאלות על זהות ושייכות מעוררות מתח בבית, או כשאתם לא בטוחים איך להגיב למה שהילד מבטא, ליווי יכול לעזור. במסגרת הדרכת משפחות בוחנים יחד את המקום של כל ילד במשפחה, את הדינמיקה בבית ואת הדרכים לחזק שייכות וקשר.

קארין בנזינגר היא מנחה אדלריאנית, בוגרת מכון אדלר בישראל, שחיה בברלין כשבע שנים ומכירה מקרוב את החיים במדינה חדשה. היא מלווה יחידים, זוגות, הורים ומשפחות בעברית ובאנגלית, במפגשים פנים אל פנים בברלין או אונליין בזום מכל מקום. אפשר לקרוא עוד על ליווי משפחות ברילוקיישן ועל הדרכת הורים בעברית בברלין.

חשוב לזכור שהדרכה אינה תחליף לטיפול נפשי. אם ילדכם מראה סימנים של מצוקה רגשית חריפה, פנו לאיש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש של ילדים.